הסיפור של אלישיה ב'
"שמי אלישיה ואני בת 14, כתבתי לפחות 5 פעמים בניסיון להבין מה לומר, אבל ככה VEDS גרם לי להרגיש."
בבית הספר המורים והעוזרים היו מתייחסים למצבי ברצינות רבה, אבל אף אחד בגילי או אף אחד בבית הספר שלי לא הבין אותי והיה פשוט אומר דברים כמו "כדי שתוכל למות אם כדור יפגע בך" או "עדיין יש לי את אותם הסיכויים למות כמו שלך". ההערות האלה היו מרתיחות אותי וזה הרג אותי שאף אחד לא הבין אותי, למשל את הרגשות שלי לגבי זה. כלומר, החברים שלי היו אומרים דברים כמו "אני מבין, אני כל כך מצטער, אבל הם לא מבינים, הם אף פעם לא הבין".
הם חושבים שזה דבר שניתן לתקן כמו רוב הדברים, אבל זה לא משהו שגורם לך לפחד או לדאוג מכל כאב.
אני לא היחידה במשפחה שלי שיש לה את זה, גם לאמא שלי ולאחותי התינוקת יש, וכשזה מגיע לאחותי אני מאוד מגוננת, כלומר היא מיניאטורית של אני ואני שונאת שהיא תצטרך לחוות כאבים או לחשוב על עצמה דברים נוראיים כמוני כשגדלתי. ברגע שסיפרו לי שיש לה את זה, הבטחתי לוודא שהיא לא תהיה כמוני, ושהמצב לא יתפרש על ידיה אלא כילדה עם החיוך הכי גדול. אני גם בת מזל שיש לי אמא שאני יכולה להתחבר אליה לגבי זה, אבל גם אמא כל כך חזקה, אמיצה ובטוחה בעצמה.
"לכל מי שקורא את זה, דעו שגדלתי עם זה מגיל 4, וכן, בשבילי זה היה קשה, אבל ככל שגדלתי, מצאתי אנשים כמוני וזה גרם לי להרגיש פחות לבד ושונה מהעולם. זכרו שזה לא מגדיר אותך, אתה אתה ושום דבר לא יכול לקחת את זה ממך."
